יום שבת, 3 בפברואר 2024

חוזה (לך ברח)

וואו ...

הרבה עבר מאז שנעלמו הלימונים מהעץ הפרטי של גבר-עם. לפעמים נדמה שיותר חברים עברו לגבעה מאשר מספר לימונים שהיו לו על העץ והברושים איך לומר במצב הכן. 

כן המחנה התבגר והפך לסניף מקומי של אחוזת ראשונים. אושיות המחנה שהחזירו ציוד מאז כמו אהרל׳ה, מורסל׳ה, קישון, צ. קילר, אות אורנים הספרנית המיתולוגית, עמידור אהה וכמובן, אולג צפון ותרצה טנצר אשת הדואר שבעלה איוון סיפר לנו איך גידלו יוני חרש שסייעו למחתרות מול הבריטים . הם כבר לא יקחו חלק בהצבעות האלקטרוניות שחלומי מרקר דרש להכניס כדי לעקוב מהבית בנוחות אחרי ההצבעות בעודו הוגה בתחתוניו איך להציק לשיחים של קמיר, וגם לא יהנו מירקות ופירות במחיר מופקע בכלומבו המקומי, גם לא ממסיבות הבריכה למנויים בלבד, וגם לא מהופעות ביידיש ב׳בית עננים׳ שעיקר התנועה שם בימים אלה מגיעה מכיוון השמורה של היהדות ההדוקה, אבל הכי חשוב הם לא יתמודדו עם החוזה החדש שנהגה לאחרונה על ידי מיטב הפרקליטים שכספה של התנועה הצליח לרכוש.  צריך להודות על האמת זה לא הגיע משום מקום, במוסדות הבינו שכשהעדר מתחיל להתפזר צריך להראות לו את הדרך אל האחו ויפה שעה אחת קודם. נראה כי משהו התרופף ולא אחת חברים הביעו את עצמם שלא ברוח האסיפה או באישורו של גברעם שתמיד מקפיד על רוח התקנון או אפילו קולות של חברים ששאלו בנוגע ל...רחמנא לצלן שנת חופש, אך המקרה טופל בנאמנות ויעילות על ידי הרופא המקומי שחש כי משהו אינו כשורה. 

 על כן והואיל, לאחרונה תלו בלוח המודעות בחד״א פלקט מאוייר בצבעי התנועה ובשורת הנושא נכתב ״חוזה״ ולאחריו ״לוחות זמנים״. נוסח מפורט נשלח גם באופן פרטני - 

חברי הקולקטיב שמאמינים בשילוש הקדוש (שוויון, חירות ואחווה) מיהרו לחתום (ולראיה באו הצדדים על החתום) שלא לחטוא בביטול זמן (טפו), למען שמירה על רוח המחנה ואינטרס השלטונות.  

תחי המפלגה!  


יום שלישי, 18 ביולי 2017

למנוול הקטן שלום

לפני כמה ימים הגיע לידי החברים מסמך נדיר ממקור עלום, 
מסמך המתאר את החיים, אי שם באחת הקומונות עמוק בתוך תהליך ההפרטה. 

לאחר תהיות רבות והליך קביל של הצבעה, הוחלט לפרסם את המסמך לטובת הכלל, חברי האחווה מאמינים בשיתוף פרטי רכילות מעין אלה ולו כדי להכניס מעט עניין וצבע לחיינו האפורים. 

המסמך אותנטי - השם המלא שמור במערכת. 

קריאה נעימה 💃







יום שני, 17 ביולי 2017

אבודים בתרגום



עוד שנה חלפה מאז העדכון האחרון ומאז שהצטרף לקומונה חבר צעיר ורענן.

ומה לא קרה מאז... סבסודים עלו וירדו, תרופות יצאו מהסל ושוב נכנסו, חברים יצאו לשליחות בחו"ל ולא חזרו, מזכירים התחלפו, עסקנים הזדקנו ואיך אומרים המים זורמים, אבל הפעם עם שעונים מובנים. כן, חברות וחברים, אנשי הסוציאל דמוקרט, הגיעו הימים שחבר צריך לתת דין וחשבון על כל שלוק מים שהוא שותה וכל פרח שהוא משקה, כי בתוך כל ליטר של נוזל החיים, מסתתר לו החיוב החודשי.

הפרטת המים גרמה לחברים לשאול שאלה קיומית ויסודית, השאולה ממחוזות התיאטרון השייקספירי - להשקות או לא להשקות? ואם להשקות, עם כמה ממטרות? ואם כבר ממטרות, יש חשש, שטיפות יקרות יתרססו להן באויר, היישר אל החלק הציבורי ואם ציבורי אז למה אני? לאט לאט הדשא המוריק של הכפר הפך לחום צהבהב - ובפרפרזה לחבר אחר שכבר לא איתנו, הדשא של השכן, כבר מזמן הפך לעניין של מה בכך, כי חום, זה הירוק החדש.

אבל בין טפטוף לזליגה, שהצטברו לשלולית מתחת לשעון המים החדש, את הזיכרון הקולקטיבי של השנה החולפת, ללא ספק תפס החבר גבר-עם, כשהחליט פה אחד - והכוונה כאן לפה אחד- בינו ובין עצמו, לצאת להרפתקה כלכלית חקלאית, על חשבון החבר ולפרוס לאורך הדרך המובילה אל המחנה, את שׁדרת חייו. מונומנט ייחודי, הכולל עשרות עצי זית מזן קורטינה, שלדידו, כך ניתן לשער, תציל את כולנו מסבל היום, מהשמש הקופחת, מתעתועי הזמן, מהחרדה הקיומית. שדרה, שתניף אותנו אל מחוזות חדשים, טובים יותר, אל על, אל עבר מבטו הנחוש של המנכ"ל.

בגלל העובדה שמדובר במימון של עשרות אלפי שקלים, שירדו בבוא העת מכיס החברים, פרויקטים מעין אלה ללא כל ספק, דורשים מצד החבר/יזם, נחישות ודרך וחניה פרטית על יד הדרך, שיהיה, וגם עץ לימון והרבה כריזמה וכישרון. עם יכולת וורבלית, יוצאת דופן ומרפקים ונחירות ומבטים וגערות, כי החבר גבר- עם, הוא לא רק חבר הוא כבר עם.

ואנחנו, בינתיים יושבים בינות גפנים ונהנים מ"גו גו-גא גא" של החבר המתהווה ומנסים לתרגל ולתרגם שוב ושוב, את שצופן לנו העתיד.

כמה טוב שיש עכשיו שדרת עצים להביט בה לאורך הדרך הסלולה אל הבית. 

יום ראשון, 26 ביוני 2016

עוד מעלילות מומיק גרון


מאז שסיים מומיק את פרויקט הלוויין - תחת שם קוד "חבר דופק חבר ומרוויח מאחר" שעליו עבד במקביל לפיתוח ענף הקבורה - ומאז שהודח משני ענפים אלה גם יחד, השמועה מספרת על מעטפות לא מבוילות שהגיעו ממקורות עלומים. עוד השמועה מפזזת שתכולת המעטפות לא כללה את כתבי השחרות של מרקס ואנגלס. בקיצור, החבר מומיק, שדילג בין לוויינים וקברים, מונה לאחרונה לניהול מימיה הכחלחלים והזכים של בריכת השחייה (צלילות המים, יש לציין, הודות לחבר בונד שדואג לדגום מדי בוקר את המים ולתקן את מינון הכימיקלים, בדרך כלל לרעת החבר). ואיזו בריייכה - עוד בשנות החמישים הציבו שם מקפצה.

מאמציו הכנים של מומיק לשפר את תנאי המוצא נשאו פרי ומהר מאוד. כדרכו בקודש הפך מומיק את הענף לעסק משגשג. השלולית הכחולה בינות עצי התאנה הפכה כהרף עין לגן אירועים נוסח אולמי "בון בון" - כשרשימת הממתינים עמוסה לעייפה. האירוח, מבטיח גרון, כיד המלך: כולל סלטים, מאזטים, גריל עשיר, רקדניות, דוכן פירות טריים והרבה שמח. מומיק בלי ספק אוהב לפנק.

חברי הקומונה, שגרים בסמוך למקווה הטהור, נהנים מאור הזרקורים, מקווים שמר גרון לא ישמין יתר על המידה גם מענף זה וממליצים בחום על רחצה לילית צוננת לאיזון היצרים.

לפרטים נוספים וסובלימציה לכוחות האופל החברים ממליצים לקרוא בקול רם מכתבי הקודש לפחות שלוש פעמים ביום ופעם אחת בחודש תוך כדי דילוגים ויללות תנים בליל ירח מלא.

לנוחיותכם מצורף קישור לטקסט הקדוש.


יום חמישי, 23 ביוני 2016

ברכות לחבר מזכירות

לפני שבוע נפל דבר בקואופרטיב כאשר חבר קרוב הגיע היישר אל מרכז העצבים.
החברים רוצים לאחל לו הרבה נחת והנאה בעיקר מהכיבוד שכולל גבינת טל העמק, גבינת נפולאון, ירקות ולחם אחיד פרוס.


יהי זכרו ברוך


יום רביעי, 8 ביוני 2016

בוּדקה, השותק והבוהה (וגם משפט בסוגריים על בוֹרדלו)

חלפה כמעט שנה מאז עברנו למשכן החדש והקבוע. ("בית היתומים" שהיא גדלה בו) 

ב-15.5.2016 הצטרף אלינו חבר קואופרטיב חדש והלילות הפכו לימים - כאלה לבנים ולא נגמרים. 

בין הנקה לפליטה נקראנו לישיבה במרכז העצבים החדש של הקיבוץ, או כפי שחבוּשי מכנה אותו "הבית הכתום" - שם התרכזו כל החשובים המנהלים את ענייני החברים. תוכלו למצוא שם את זוּלה, גם היא חברה אבל בקואופרטיב מקביל, את מינעד חבר מכוכב אחר, את מיגל, שנשואה לשותק, את שוֹלי מוֹקד שהוא חבר מטעם החברים ועוד ועוד.
בקיצור, התיישבנו בחדר ישיבות מפואר, סביב שולחן דירקטורים מלוקק, שחבוּשי הקפיד לציין שהוא נקנה במחיר מצחיק. אנחנו לא צחקנו. זימנו אותנו "לדון" במחיר שעלינו לשלם על "בית הילדים" שאליו עברנו. עוד טרם נאמרו דברים, מינעד החבר מכוכב אחר הקדים ואמר: "לא ממש מעניין אותנו מה תגידו, אנחנו החלטנו מה המחיר ומבחינתי אתם יכולים לעוף לנו מהעיניים". הוא אמר זאת בצורה יותר מעודנת, אבל המסר עשה את שלו. ואכן כעבור זמן קצר יצאנו - עדיין לא ברור לנו מה החיוב, אבל החברים מתכננים לצאת לפרויקט גיוס נרחב - אחד החברים מתכנן למכור תקליט יקר שהוא שומר כבר שנים, אחת החברות מתכננת למכור חלב אם שמצוי אצלה בשפע - רעיונות נוספים יתקבלו בברכה. אין מה לעשות, החלטנו לשאת את הגזרה הכלכלית, תהא אשר תהא, באומץ ובהבנה, הרי ברור לכולנו שמישהו צריך לשלם על השולחן המפואר במרכז העצבים, על השכר המופרז של בודקה וההנהלה הבכירה - לשלם דמי איזון וחוסר איזון, שלמונים, שלגונים ומה לא...!
אין ספק שהחברים חווים תקופה חדשה. נדמה שאת האחווה מחליף הניכור, את הטורייה ג'יפ יוקרתי (כן כזה אפור ואגרסיבי כמו של בורדלו), והמבט, איך לומר, נשאר תקוע, לא כמו זה של הבוהה - חבר יקר לכל הדעות, שאך לא מזמן חזר אלינו מגלות רפואית - אבל תקוע בזמנים טובים יותר ולפעמים עדיף ככה. 

יום שני, 6 באפריל 2015

קואופרטיב בשיפוץ

אנחנו כותבים פה בתדירות של פעם בשנה, שזה עצוב, אבל הפעם יש לנו חדשות משמחות? אנחנו חברי קיבוץ!

הוא: נו באמת...
היא: מה? 
הוא: ... 
הוא: ... 
הוא: ... נו באמת? מה עכשיו...

קוראינו הנאמנים בוודאי שואלים את עצמם מה זה אומר, ויותר חשוב - מה יוצא לנו מזה?
אז ככה, כחברי קואופרטיב בעלי אוריינטציה יעקובינית, אנו חלק מקהילה שחרטה על דגלה את ערכי השוויון, ההגשמה והשיתוף... וכל הבלה בלה הזה. (Liberté, Egalité, Fraternité)

ותכלס... קיבלנו בית.  

ולא סתם בית - בית ילדים שנבנה בשנות ה-50 ושימש בין השאר גם כבית ילדותה של חברת הקואופרטיב. היא עוד לא החליטה אם זה יותר אירוני, יותר עצוב או יותר מרגש. (מדי לילה היא עדיין כוססת ציפורניים מתחת לשמיכה מחשש שהשומרת לילה פתאום תפתיע) 
ככל שחופרים (ממש חופרים, ברצפה, בקירות, בגג), מתברר שמדובר בחורבה, מה שאומר שלקחנו על עצמנו פרויקט ארוך ומסובך של שיפוץ. אלה מביניכם שמכירים אותנו מקרוב, יודעים שזה הדבר האחרון שאנחנו צריכים. אבל המציאות מכה בפנינו.

אז נכנסנו לפרויקט במרץ, בחרנו אדריכל (תהליך שלקח חודשיים-שלושה, לא יותר), ואצנו רצנו לבחור ריצוף. הסיורים בחנויות הקרמיקה אמנם משעשעים (למדנו מילים כמו אינטרפוץ, אביק מילוי ואמבטיון), אבל בעיקר מבלבלים. כשהבנו שהריצוף הוא דבר משמעותי ובלתי נגמר, החלטנו לעבור לתכנון המטבח, עוד גורם קריטי. אבל גם כאן נתקענו, כי לך תבחר בין מטבח איקאה, לנגר, לחברת ייצור מטבחים. אז עברנו לשולחן האוכל. גם כאן נתקענו. אז קנינו מנורה. כן, מנורה לסלון, עומדת, יפה, כסופה, עם קשת. 
אבל אל תחשבו שקניית המנורה הלכה בקלות. היינו בביתילי, ראינו שולחנות. והנה צדה את עינה של חברת הקואופרטיב מנורה בדיוק כמו שאמורה לעמוד בסלון החדש - ב-70% הנחה. "תארזי לי," היא מיהרה לומר לזבנית. "כמובן," אמרה הזבנית. "אני בעצמי אנקה לכם אותה. תבואו מחר." שילמנו ויצאנו שמחים וטובי לב. למחרת הגענו לחנות, והנה המנורה עדיין עומדת בתצוגה, והמחסנאי הנאמן מלמל משהו על כך שהיא בכלל שבורה. מנהל החנות נזף בנו שלא בדקנו לפני שקנינו. אנחנו עזבנו את המקום בזעם. לא נלאה את קוראינו בפרטים, אבל יצא שבסופו של דבר קיבלנו מנורה חדשה במחיר מצחיק. אז אין עוד קבלן, אף קיר עוד לא נשבר, עוד לא בחרנו אפילו מרצפת אחת, אבל יש מנורה (שמחכה בשקט בארגזים).